פסק-דין בתיק בג"ץ 4157/98

השופט מ' חשין:

משרת קבע בצה"ל פרש לגימלאות ובחר להוון חלק מקיצבתו החודשית, קרא: החליט להמיר שיעור מסויים מקיצבתו לעתיד-לבוא בסכום כסף חד-פעמי שקיבל לידיו עם שיחרורו מן השירות. בעבור שנים נמצא לו לגימלאי כי בשל שינויים אלה ואחרים שנתחוללו בנתונים שמתוכם נגזר ההיוון, עלול ההיוון להסב לו הפסד; ואפשר ההיוון אינו אך עלול להסב הפסד אלא מסב הוא הפסד בפועל. טעם הדבר: הסכום המצטבר שייגרע מקיצבתו בשל ההיוון יהיה רב מן הסכום המהוון שקיבל לעת השיחרור (והכל, כמובן, במקדמי ריבית מתאימים וכו'). משנוכח הוא בכך, פונה הגימלאי אל הרשויות בבקשה לשנות את תנאי ההיוון כך שהיוון הקיצבה ייפסק לא בתום התקופה שעליה הוסכם מראש, אלא שעה שהסכום הכולל שהוחסר - או שיוחסר - מקיצבתו בשל ההיוון השתווה, או ישתווה, לסכום המהוון. זוהי, בתמצית-שבתמצית, תשתית העתירה שלפנינו, עתירה שתכליתה שינוי תנאיהם של הסכמי היוון החלים על גימלאי צה"ל שפרשו מן השירות לפני שנת 1997 ואשר היוונו חלק מקיצבתם החודשית. הואיל ותנאי ההיוון נקבעו בתקנות שהתקין שר הביטחון, מבקשים העותרים - הטוענים לייצוגם של למעלה מ-1,370 גימלאים - כי בית המשפט יעשה וההסדרים הקבועים בתקנות האמורות ישונו.

רקע העתירה

2. היוון קיצבה פירושו הפיכת סכומי-כסף האמורים להשתלם לשיעורין לעתיד-לבוא - דרך כלל: במשך תקופה ארוכת-שנים - לסכום חד-פעמי המשתלם מראש. זכות להיוון הניתן לגימלאי - וגימלאי צה"ל בכלל הגימלאים - מהווה הטבה הניתנת לעת פרישה. משמעה של ההטבה הוא, שהגימלאי רשאי לבקש להמיר אחוז מסויים (האחוז הקובע) מן הקיצבה האמורה להשתלם לו לעתיד-לבוא מידי חודש בחודשו, בסכום חד-פעמי שישולם לו סמוך לאחר השיחרור ועשוי להיות לו לעזר לתחילת דרכו החדשה (הסכום המהוון). כנגד קבלת הסכום המהוון מוסכם כי לעתיד-לבוא - ולמשך תקופה הקרויה תקופת-ההיוון - יקבל הגימלאי קיצבה חודשית מופחתת כשיעור האחוז שהוון (הקיצבה המהוונת). חישוב ההיוון נעשה כך, שתתקיים, בממוצע, שקילות בין הסכום המהוון המתקבל על-אתר לבין הסכומים שינוכו במשך תקופת ההיוון מקיצבתו של הגימלאי. על כן מחושב הסכום המהוון על-פי נוסחה שמרכיביה הם הקיצבה של הגימלאי, האחוז הקובע שבחר הגימלאי להוון, ומקדם היוון ששוקללו בו נתונים המשפיעים על חישוב הסכום המהוון, בהם תקופת ההיוון והריביתהגלומה בהיוון. חלק מנתונים אלה - שמא נאמר: עיקרי הנתונים שלעניין - ספונים בחיק העתיד: נתונים הם שלא ניתן לצפותם בוודאות מראש וממילא נתונים משוערים הם. כך הם, למשל, השינויים שיתחוללו בקיצבתו של הגימלאי; השינויים שיתחוללו בריבית במשק; וכמובן, משך חיי הגימלאי. הואיל וכל נתונים אלה נתונים משוערים הם, ובה-בעת אמורים הם לשמש נתונים קבועים וחד-פעמיים במעשה ההיוון, ניבנה מקדם ההיוון על-פי נתונים סטטיסטיים הנכונים לכלל, לממוצע, וממילא לא בהכרח נכונים הם ליחיד. מקדם ההיוון אפוא - מעיקרו - נבנה הוא על השערות ועל ממוצעים, וייעודו לצפות את העתיד בדיוק מירבי ככל הניתן. לא תמיד ייצפה העתיד כראוי ביחס לפרט, ורעיעות זו שבתחזית מובנית היא בעצם מושג ההיוון. כך הוא ההיוון על דרך הכלל, ואילו פרטיו ותנאיו של ההיוון - תקופת ההיוון, מקדמי ההיוון, הדרכים לביצועו וכו' - כל אלה משתנים הם ממיגזר למיגזר. בעניינם של עובדי המדינה וגימלאי צה"ל מוסדר הנושא בחוק, בתקנות ובכללים שיועדו לדבר.

3. אשר לזכותם של גימלאי צה"ל להוון חלק מקיצבתם: תחילה תימצא בהוראת סעיף 69 לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], תשמ"ה-1985 (החוקאוחוק הגימלאות) (וקדמה לה הוראת סעיף 56 לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות), תשי"ד-1954; החוק הקודם). הוראת סעיף 69 שלחוק הגימלאות - וכמותה הוראת סעיף 56 שלחוק הקודם - מסמיכה את שר הביטחון להתקין (בין השאר) תקנות שעניינן "התנאים והשיטה שבהם יהיה מותר היוונה של כל קיצבה ... ובלבד שלא יותר היוון של למעלה מעשרים וחמישה אחוזים ממנה...". שר הביטחון עשה כסמכותו והתקין תקנות שעניינן היוון. נעשה עתה היכרות קצרה עם ארבע סדרות הסדרים שנעשו במהלך השנים והן לענייננו.

ארבע סדרות של תקנות

4. סידרה ראשונה של תקנות - ואלו הן התקנות שבמוקד העתירה - הן תקנות שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) (היוון קיצבאות ותביעות נגד צד שלישי), תש"ל-1970 (תקנות 1970 או התקנות). תקנות אלו חלות - וממשיכות הן לחול - על אותם מגימלאי צה"ל שביקשו להוון מיקצת מקיצבתם לאחר שנת 1970 וקודם שנת 1997. המאפיין העיקרי של תקנות אלו (לענייננו) הוא זה, שההיוון על-פיהן היה היוון "לכל החיים".

5. סידרה שנייה: בשנת תשנ"ב-1992 תוקנו תקנות 1970 בתקנות שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) (היוון קיצבאות ותביעות נגד צד שלישי) (תיקון), תשנ"ב-1992 (תקנות 1992). ההיוון על-פי תקנות 1970 היה, כאמור, "לכל החיים", קרא: הסכום המהוון שהגימלאי קיבל חושב לפי תוחלת החיים הממוצעת שהיתה צפויה לו. תקנות 1992 שיפרו את מצבם של מי שהיוונו על-פי תקנות 1970, בקובען כי בהגיעו לגיל 70, ואם קיבל קיצבה במשך עשרים שנים לפחות, יזכה הגימלאי לקיצבה מלאה, דהיינו, לקיצבה שתחושב כאילו לא היוון מיקצת מקיצבתו.

סידרה שלישית של תקנות הותקנה בשנת תשנ"ה-1995, בתקנות שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) (היוון קיצבאות ותביעות נגד צד שלישי) (תיקון), התשנ"ה-1995 (תקנות 1995) ובו שופר בשנית מצבם של גימלאי צה"ל שהגיעו לגיל 70. וכלשון תקנה 6א (2) לתקנות 1970 כפי שהוספה בתקנות 1995:

6. הסדר חדש להיוון נקבע בסידרה רביעית של תקנות, הלא הן תקנות שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) (היוון קיצבאות ותביעות נגד צד שלישי), התשנ"ז-1997 (תקנות 1997). לענייננו-שלנו, עיקר השינוי בתקנות 1997 הוא זה שגימלאי שירות הקבע בצה"ל זכאים על פיהן להוון את קיצבתם, מרצונם, לתקופה של שש שנים (כעובדי המדינה), ובמקרים מסויימים, כמפורט בתקנות, גם לתקופה של עשר שנים, לתקופה של ארבע-עשרה שנים או לכל חיי הזכאי או הפורש מחמת נכות. למותר לומר כי תקופת ההיוון משפיעה על סכום ההיוון, ועל קביעת מקדמי ההיוון. על דרך העיקרון ובכפיפות לחריגים מסויימים (כהוראת תקנה 20 לתקנות 1997), אמורות תקנות 1997 לחול על מי שהגיש בקשה להוון אחוז קובע מקיצבתו ביום תחילתן של התקנות (8.4.1997) או לאחריו. פירוש: גימלאים שהיוונו על-פי תקנות 1970 - למעט חריגים מסויימים - אין תקנות 1997 חלות עליהם.

7. נעבור עתה ונתאר עיקרים בתקנות 1970, הן התקנות שלענייננו.

עיקרים בתקנות 1970

8. על-פי תקנות 1970 רשאי גימלאי - לרצונו - להוון עד 25 אחוזים מקיצבתו לכל החיים. וכהוראת תקנה 3 לתקנות 1970: